תחנת הניסויים בבקעת הירדן נקראת על-שם צבי יעקבי מדריך וחוקר במו"פ.
כהוקרה והערכה על פועלו ותרומתו הרבה להתיישבות הצעירה בבקעת הירדן
בתחום ענף הפרחים..
השנה 1979, ההתיישבות החקלאית בבקעת הירדן מבוססת על גידול ירקות וצעדים ראשונים נעשים בגידול פרחים ליצוא. צבי יעקבי – חקלאי ומגדל פרחים מתל עדשים שבעמק יזרעאל מתנדב לעזור בהנחלת הידע המעשי אותו צבר במהלך השנים, למגדלי הפרחים בבקעת הירדן שרק החלו את דרכם המקצועית..
לאחר שנת התנדבות, אף אחד לא חשב שניתן לוותר על יכולותיו המקצועיות והאנושיות. צבי הצטרף לצוות ההדרכה החקלאית בבקעת הירדן. ותרם לכולנו ידע, יכולת ניתוח, חשיבה על פיתוח ענפים חדשים והיה חבר לכל אחד גם בחבור המשפחתי ולא רק המקצועי.
היום, כבר 14 שנה מאז הסתלקותו הפתאומית הוא חסר להרבה מאיתנו, מגדלי הפרחים בבקעה שואלים את עצמם בנקודות החלטה, מה צבי היה אומר, אנו צוות המדריכים מדפדפים בתיקים בהם החזיק חומר מקצועי שעדיין תקף ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על תמונתו שתלויה על הקיר מאחורי ושואלת, איך עושים משהו במחשב ואיך כדאי לבצע איזה ניסוי ......
זכינו להכירך – נאמר ביום הלוויתו של צבי פברואר 1996
צבי הגעת אלינו לפני למעלה מ-17 שנה, מגדלי הפרחים שיוועו אז לידע, לכוון והדרכה מקצועית. הגעתך אלינו הביאה בחיקה לא רק את היכולת המקצועית העצומה אלא גם את רוחה של ארץ ישראל הישנה ואת נגיעתה של ההתיישבות הוותיקה.
בשנים הארוכות בהן באת אלינו מידי יום ביומו גרמת לכך שעוד מתיישבים חדשים יבואו ויצטרפו לבנייתה של הבקעה.
הביטחון הכלכלי הביא עמו את הפיתוח המואץ והפיתוח היה לניצחון על המדבר.
בעזרתך צבי, ובנחישותך ניצחנו ביחד את המדבר העקשן והצחיח של הבקעה.
זכינו להכירך, וזכינו ללמוד ממך דרך ארץ, נכונות לסייע בכל זמן ובכל שעה. זכינו להכיר בעובדה כי הניסיון והידע העצום יכול להוביל ולעיתים לגבור על הידע הנרכש בקתדרות – וכי עולם המדע יכול להיפתח גם למוכנים ללמוד בדרכם הם- ולהגיע לתוצאות הכרה מקצועית.
לא פרסים ולא אותות הוקרה עמדו לנגד עיניך, אלא פרנסתו של המתיישב, פתרון מצוקותיו של הזולת, ולעולם מתוך תחושה של שוויון בין בני האדם.
תחסר לנו מאד צבי ידידי, תחסר למגדלים, תחסר למחקר ולפיתוח החקלאי, תחסר למתיישבים, לחקלאות בארץ ישראל ולכלל ההתיישבות, אך בעיקר תחסר למשפחתך ולידידך שאהבוך.
אני וחברי בבקעת הירדן מבטיחים לך כאן היום כי הדרך אותה התווית כאיש מקצוע מעולה, ואולי בעיקר כאדם וחבר תימשך עד שנגיע לאותו טוב שאליו שאפת ולאותה איכות מקצועית ואנושית אליה הדרכת.
"אלף פרחים עוד יפרחו בשלל פריחות, הם לא יניחו שנשכח"
צבי נלקח מאיתו ללא כל הכנה, כשבוע לפני פטירתו פגשתי את צבי בבית חולים, אח"כ שוחחנו בטלפון, לא היה ספק שהוא חוזר לעבודה, והדיון המקצועי הקרוב יהיה בנוכחותו, לי זה נשמע הגיוני כי זאת המציאות שאליה הורגלנו במשך 17 שנות עבודתו בבקעת הירדן.
צבי ליווה את כולנו במסירות, בחריצות ובאהבה אין קץ, כמו אבא טוב שאוהב, תמיד יודע ותמיד נמצא. הוא הוכיח שגיל מתקדם וידע פורמאלי חסר אינם בהכרח חסרון. ההיפך - המון ניסיון חיים ותכונות של אוטודידקט יחד עם מוטיבציה אדירה ונכונות אין קץ להעניק, ללמוד וללמד מביאים להקמת מפעל חיים שלא ישכח.
צבי היה ה"אבא" של החרציות ומאמין גדול בגיאופיטים. פרויקט האמריליס אותו הדריך וליווה מהווה נושא להערצה מקצועית. הוא שיתף פעולה עם כל אנשי המקצוע שהייתה להם נגיעה כלשהיא בתחומי עיסוקו, אהב להקשיב להם וללמוד.
לי ולמשפחתי, משפחת מגדלים, הייתה זכות להיות מודרכים ע"י צבי, ובמשך חמש שנות עבודתי כמדריכה הייתה לי הזכות להיחשב כתלמידתו של צבי.
לראשונה פגשתי את צבי בדצמבר 1979, ד"ר יורם מור הביאו איתו לביקור בבקעה. באותו ביקור ניסיתי, כמובן להציג הצלחות והישגים בגידול הפרחים הצעיר באזור זה. ענף הפרחים בבקעה, בן שנתיים בלבד, כלל אז כ-70 דונם עדעד כחול, 12 ד' גיבסנית 14 ד' צפורן ננס, 10 ד' סייפנים וכמובן 22 ד' חרציות. שנה קודם לכן ביצענו תצפית בגידול חרציות בהיקף של שתי ערוגות אצל שני מגדלים, צבי בהיותו איש עניו, לא צחק לי בפנים, אבל כיום במחשבה אחורה, אין לי ספק שהתאפק מאד.
צבי יעקבי, מראשוני מגדלי הפרחים בארץ החל לגדל פרחים כבר בראשית שנות החמישים – אירוסים, סייפנים ומאוחר יותר חרציות. משקו היה בין הראשונים לגדל חרציות מחוץ לעונה הטבעית (יחד עם משק דנציגר) וממשקו נעשו הניסויים הראשונים לייצא פרחים לחו"ל.
צבי מגיע לביקור בבקעה עם ניסיון של למעלה מעשרים וחמש שנה, ההתיישבות בבקעה הייתה בראשית דרכה, המתיישבים ברובם המכריע ללא ניסיון חקלאי, והמדריך- עם הרבה תיאוריות אך ניסיון מעשי מצומצם ביותר. חודש מאוחר יותר חוזר צבי לבקעה והפעם כמלווה/מדריך.
צבי התנדב ל"שרת" בבקעה- ללא שכר כלל למשך שנה אחת. כך החלה ידידות שנמשכה שנים רבות ונפסקה בפתאומיות
צבי קיבל רנו 4 חבוטה והתחיל בעבודה. מטבע הדברים המפגש בינינו הוביל לשלוב של המעשי עם התיאורטי. וכך, ימים רבים, ישב איתי צבי ולמד את עקרונות הכוונת הפריחה, בקרת הפריחה,, הורמונים צמחיים וכו', ואני למדתי בניית ראש מערכת, כיול מרסס ו.. דייקנות. כן צבי היה "יקה", אוטודידקט מדהים. הישגיו היו מקור רב לגאווה. ללא לאות וללא בושה בילה ימים רבים בספריה, בפקולטה ובטכניון. בשאלות כמו הפעלת מחשב לוטוס (היום אקסל) תמיד פנינו אליו. כך התחלנו לחלק את העבודה: צבי לקח אחריות על החרציות פקעות ובצלים ושמוליק חדד ואני את שאר הגידולים.
בימים ההם לא פעם היינו צריכים להמתין שמרדף יסתיים והכביש ייפתח. בשנים גשומות בהם נחל אל-מליח, נחל יבוק או נחל תרצה געשו והציפו את הגשרים והכבישים לן צבי בבקעה אצל אחד המגדלים. וגם להגיע לבקעה בכל דרך , אם דרך שכם או אפילו דרך ירושלים. כי התחייבויות צריך לקיים. צבי היה בבקעה כבר בשבע בוקר והיה יוצא לדרכו הביתה רק לאחר שבע בערב. היו ימים בהם היינו יורדים לבקעה בשעות הלילה ע"מ להתחיל בשתילת החרציות בתחנת הניסיונות עוד לפני הזריחה, גם ימים אלה נמשכו עד רדת החשכה.
פינה חמה בלב הייתה לצבי לבצלים ופקעות. כך החדיר לבקעה את הקאלות, הקלדיום, האקסיות, השושן הסייפנים וכמובן את ייצור חומר הריבוי של אמריליס היפאסטרום.
תחת ידיו של צבי קם ענף החרציות והיה לענף המוביל את כל ענף הפרחים בבקעה. בשנת 1989 זכה צבי בפרס ע"ש האחים ספיר, הפרס ניתן לו "על הצטיינות ועבודת מופת בגידול ייחודי באזור ייחודי" מדברי מקס וויל, אז מנהל אגף הפרחים בשה"מ.
צבי לא היה מעולם עובד משרד החקלאות, אולם בינינו, אנשי שה"מ, היה חבר מלא עם זכויות וחובות. כך שאפילו במשימות שתמיד ניסינו להתחמק מהן צבי היה מופעי עם רשימת תצפיות, משימות יעדים ודרכים להשגתם.
.gif?id=3102346){kind=small}